מה נשאר לנו כשהמכונה עושה כמעט הכל? עתיד היצירתיות בעידן הבינה המלאכותית הגנרטיבית 3
הכנס שמתקיים זו שנה שלישית ברציפות במסגרת אירועי ה-AI WEEK באוניברסיטת ת"א עלה על הציפיות עם הרצאות שהבהירו לאן צועד התחום, הופעה מוזיקלית מהפנטת, פאנלים חדים ואורח לא צפוי שריגש את כולנו. זה מה שהלך שם.
האירוע הקודם שהתקיים אשתקד נחתם באמירה שיצירה באמצעות AI "היא הרבה יותר מרק פרומפט". אך לאור הקפיצה המשמעותית שה-AI עשה בשנה האחרונה, היא עמדה למבחן פעם אחר פעם. אם המכונה צועדת בכיוון שבו היא כבר עושה הכל, מה נותר ייחודי לנו כיוצרי תוכן?

עם השאלה הזו הגעתי לאוניברסיטת תל אביב, לשבוע הבינה המלאכותית (AI WEEK 2026), באירוע שהוביל זו השנה השלישית ברציפות עו"ד ד"ר אייל ברוק. רובו של הכנס התנהל באנגלית, והתכנית כללה אורחים מכובדים מהארץ ומחו"ל, זרקור על חברות ישראליות ומופע אומנותי. על פניו, הפורמט היה מוכר וידעתי למה לצפות, אך במהלך הערב התברר לי שהמארגנים לא שמו את כל הקלפים מראש על השולחן, ושמרו מספר הפתעות בלתי נשכחות שלא הופיעו בתוכנייה הרשמית.
כשהתקציב קטן פי עשרה: חזון ה-Content Nation
את החלק המקצועי פתח לירן פרידמן, סמנכ"ל שיווק מותג ב-Artlist, בהרצאה קולחת בסגנון TED על המסלול שהחברה עברה. עבורי, כמו עבור יוצרי תוכן רבים שעוקבים מקרוב ומשתמשים במוצרי החברה לאורך השנים, הסיפור היה מוכר אך מרתק. פרידמן תיאר כיצד החברה נאלצה לשנות את המיקוד שלה: מבנק של מוזיקת סטוק ווידאו לפלטפורמת כלי AI שמספקת מודלים של קול, תמונה ווידאו, לצד הפקות בקנה מידה הוליוודי.

נתון מעניין במיוחד מתוך ההרצאה נגע לשינוי שעברו צוותי הקריאייטיב והשיווק של החברה עצמה: תקציב ההפקה השנתי צנח מכמיליון דולר לכ-100 אלף דולר בלבד (קיצוץ של 90%), בעוד שנפח התוכן כמעט שולש, ה-Reach באינסטגרם גדל כמעט פי ארבעה, וקמפיינים שהפקתם נמשכה בין שלושה לשישה חודשים מסתיימים עכשיו תוך יומיים בממוצע, ללא תוספת כוח אדם. בחלקה השני של הרצאתו הציג פרידמן פרויקטים מרהיבים מעולמות הפרסום, הטלוויזיה והקולנוע, וסיכם בהערכה שאת סדרת הפולחן הבאה, מהסוג של "שובר שורות", אפשר יהיה ליצור מהסלון.
מדינת ישראל זכתה לכינוי Startup Nation, ואני מאוד מאמין בחשיבות של טיפוח התדמית שלה כ-Content Nation. ההרצאה הזו, כמו גם זו שהגיעה מיד אחריה - ממחישות עד כמה השניים הולכים יד ביד.

וידאו בזמן אמת: שידרוג אמיתי לשידורי הלייב-סטרימינג
אחריו עלה לבמה גלעד בן ארי, שמוביל את תחום השותפויות האסטרטגיות ב-Decart, חברה ישראלית נוספת ששמעתי עליה לא מעט לאחרונה. ועדיין, יש הבדל בין לקרוא על חברה טכנולוגית במדורי העסקים של דה-מרקר וגלובס, לבין לראות את הדברים בעיניים ולהבין שיש כאן טכנולוגיה שנוגעת ישירות לעולמות יצירת התוכן, הסטרימינג והגיימינג.

בן ארי הציג את האתגר החישובי הכבד של וידאו, שבעקבותיו החברה פיתחה את מודל Lucy, שמבצע עריכת וידאו בזמן אמת, ברמת המילי-שניות. וכדי להמחיש זאת, הוא ביצע הדגמה חיה על הבמה באמצעות המצלמה המובנית בלפטופ שלו. בשלב מסוים הפנה את המצלמה אל האולם והפך את כולנו בזמן אמת לדמויות אנימה, זומבים ונוסעים בחללית.
במבט ראשון זה עשוי להיראות כמו הפילטרים המוכרים של סנאפצ'ט או אפילו סקייפ (Skype) ז"ל, אבל ההשלכה עבור סטרימרים ויוצרי לייב ברורה: העריכה כבר לא מתרחשת בפוסט-פרודקשן, אלא מובנית בתוך השידור החי עצמו.

בין שיא מקצועי לחשבון בסוף החודש
הרצאתו של ברק רותם, אמן AI ובוגר המחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, חיברה בין יצירתיות, אופנה, מגדר, פרפקציוניזם ונחישות. רותם שיתף כיצד הפך דחייה ממקום עבודה שמאוד חשק בו להזדמנות, ויצא למסע שהוביל אותו לזכייה בתחרויות בינלאומיות של יצירה באמצעות בינה מלאכותית.
בניגוד לסטנדרט ההוליוודי שהציג פרידמן מ-Artlist, רותם הציג הפקות אמנותיות החוקרות שבטים בדיוניים ופולחני טקסטיל. לטענתו, יצירה בכלים גנרטיביים היא תהליך קפדני של ברירה (Cherry Picking): סינון של אלפי דימויים בודדים עד למציאת הפריים המדויק. תהליך הברירה הזה, לדבריו, הוא המקום היחיד שבו הטעם והחזון האישי של היוצר באים לידי ביטוי.
אחת מיצירותיו זכתה במקום הראשון בתחרות הבינלאומית Future Worlds והוצגה בטיימס סקוור, מה שרותם כינה בתור השיא האמיתי של המסע. על פניו, בהחלט מדובר בציון דרך משמעותי מבחינה מקצועית, אך לדבריו אבן הדרך הזו אינה בהכרח משלמת את החשבונות, וכיוצר עצמאי הוא עדיין נדרש לעבודה מסחרית כדי להתפרנס.

בהמשך עלתה לבמה ד"ר אנט דומס (Annette Doms), מנכ"לית חברת ייעוץ אסטרטגי גרמנית המתמחה בבינה מלאכותית ובטרנספורמציה דיגיטלית.

דומס עסקה במשמעות של יצירתיות אנושית בעידן שבו מכונה מפיקה שלמות טכנית בשניות. לטענתה, אמנות מוגדרת קודם כל על ידי בחירה והקשר ולא רק על ידי מיומנות, וכלים מתקדמים לא הופכים אותנו אוטומטית להוגים יצירתיים: אנחנו לא יוצרים רק משום שאנחנו יכולים. כדוגמה היא הזכירה את "המזרקה" של מרסל דושאן מ-1917, שאותה הוא לא יצר אלא בחר והכניס להקשר אמנותי. היא ציינה גם שהמודלים לומדים מתוך התרבות האנושית, ושאלה של מי התרבות והדמיון שמיוצגים בהם, וסיימה בהערכה שהעתיד יעוצב על ידי מי שיעז לדמיין את מה שעוד לא תואר.
הנקודה של דומס, שהכלים לבדם לא הופכים אותנו להוגים יצירתיים, מדברת אליי במיוחד, כי אני רואה אותה בחיי היום-יום - כל כתבה שנייה בתקשורת היא על בנאדם שהוא "יוצר תוכן" וזה יוצר זילות כלפי ההגדרה של מהי יצירה והעיסוק בה כהתמקצעות.
מקידוש לקידוד: מופע אור-קולי ייחודי
לאחר ההרצאות המקדימות הבמה התפנתה לטובת מופע בשם "Artificial Humanity: מבראשית ועד קוד". על הבמה עלו אייל ברוק שניגן בקלידים, והזמרת נופר מרגליות ביצעה שירה חיה שנשענה על פיוט התפילה העתיק "אנא בכוח". בשיא המופע השירה והנגינה פסקו, ואת מקומם תפס מודל AI שאומן מראש על גוון קולה של מרגליות. הוא המשיך את השירה במקומה והפך למקהלה וירטואלית, בליווי מוזיקה ווידאו ארט שנוצרו בכלי AI.
המיצג האור-קולי הזה, שחיבר בין מוזיקה יהודית למעבר חד לעולמות המכונה, היה מהפנט, ולרגע הרגשתי שאני יושב ב-Sphere בלאס וגאס.

לחפש את ה"דלתא": אינטלקט, ביזנס ושיפוט אנושי
מיד לאחר המופע התכנס פאנל משולש באנגלית בהשתתפות ברוק, דומס ופרופ' פרננדו גריבאי (Fernando Garibay), מפיק מוזיקלי בינלאומי שעבד לצד כוכבים כמו ליידי גאגא ו-U2.
הדיון ביניהם הפגיש בין שתי אסכולות מרתקות: הגישה האירופאית הזהירה והביקורתית של דומס, מול הפרגמטיזם האמריקאי המושחז של גריבאי. גריבאי טען שכאשר תוכן הופך לשופע וזמין בלחיצת כפתור, הנדירות הכלכלית עוברת אל הסיפור ואל ההקשר האנושי שמאחורי היצירה. הוא דיבר על הצורך של היוצר לזהות את ה"דלתא", אותו מרווח חמקמק שאלגוריתם ומתמטיקה אינם מסוגלים להגדיר. זהו בדיוק המקום שבו פוגשים את הכישרון, ההילה והטאלנט האמיתי, דברים שאי אפשר לכמת בנוסחה, אלא פשוט "יודעים שזה זה" כשפוגשים בהם.
אותה דלתא שגריבאי מדבר עליה מתקשרת אצלי ל"ערך המוסף" שיוצרי תוכן מביאים איתם לשולחן. קשה להגדיר אותו, אבל כשהוא נוכח פשוט רואים ומרגישים את קיומו.
דומס סיכמה את הדיון בתובנה שנגעה בי במיוחד: כשכלי בינה מלאכותית מייצרים אינספור אפשרויות בלחיצת כפתור, הנכס שערכו עולה הוא השיפוט האנושי, היכולת להבחין מה מתוכן טוב ולבחור. זו נקודה שאני פוגש יום-יום בעבודה השוטפת עם כלי בינה מלאכותית, וגם כשאני בוחן תוצרים של אחרים: היכולת ליצור כבר לא נדירה, והיכולת להבחין היא זו שעושה את ההבדל.

בהמשך הערב עלה גריבאי להרצאה קצרה על עתיד הבינה המלאכותית, הזהות האנושית והסינגולריות הטכנולוגית. הוא סיפר שנכנס לעולם הטכנולוגיה במקרה, מתוך הבנה של מה שגורם לאמנות ולמוזיקת פופ להתרחב בקנה מידה עולמי. כשישב לצד מנהיגים שרצו להצטלם עם כוכבי פופ, צפה מהצד באופן שבו כוח וידע עוברים בעולם, וכבר ב-2008 נחשף למודלים ראשונים של שיבוט קול. אז, לדבריו, עצר את העבודה עם כוכבי הפופ והתמקד בפיתוח שפה שמתארת את מה שקשה לנסח במילים.

הטענה שלו הייתה שבעבר זהות נבנתה מהשתקפות מול בני אדם אחרים, והיום כל פרומפט מעצב את תפיסת המציאות שלנו. גם הכלכלה, שתמיד מדדה ערך לפי תפוקה ונדירות, מתקשה בעידן של שפע, ולכן לדבריו הערך עובר אל הסיפור והמשמעות, אל היכולת של האדם לכתוב את הסיפור של עצמו. את המודלים החדשים הוא בוחן בשאלה אחת: האם הפלט מזיז לו את הנשמה כיוצר אנושי. בסיום הקרין סרטון של מכון גריבאי בשם "מכתב אהבה לתל אביב", שהקדיש, לדבריו, למשפחות, לחיילים ולתושבי ישראל.
סיפורים כאלה אי אפשר להמציא - אבל אפשר להלחין
לאחר הפאנל הזמין ברוק לבמה את שגיא דקל-חן, ששרד 498 ימים בשבי החמאס. שמו לא הופיע בתוכנייה, ועלייתו לבמה הייתה הפתעה מרגשת.

דקל-חן עלה לבמה בהומור עצמי, ושיתף שרק לאחר שובו התוודע לעולם הבינה המלאכותית ולתופעה בשם ChatGPT. בכנס שעוסק ביצירתיות בעידן ה-AI, הוא הביא עימו את מה שאין לו תחליף: סיפור אמיתי.
שגיא סיפר שלאורך כל התקופה ידע שהוא חוזר הביתה בחיים, ושהידיעה הזו החזיקה אותו. אחת הדרכים להחזיק מעמד הייתה המוזיקה: בלי עט, עיפרון או פסנתר, יצר שירים, בהם שירים לאשתו ולבנותיו, ושינן אותם בראשו. את השירים האלה שר בקול בפעם הראשונה שני לילות אחרי שובו, בבית החולים שיבא, וכשנה וחצי אחר כך שר אותם מול כ-3,000 איש על הדשא בקיבוץ ניר עוז, ביתו.
רגע לפני שירד מהבמה ועמד להתנגן אחד משיריו, "יום פשוט", שגיא ציין: "זה לא AI". השיר נולד מחלומות שבהם הצליח לראות שוב את פניהן של אשתו ובנותיו: מפגש מקרי בגן השעשועים, קפה, פיצה ושמיים כחולים, ואמבטיה עם קצף על הזקן.
עבורו זו לא מוזיקה אלא סיפור, פיסה מההיסטוריה שלו. תיהנו ממחשבות ה-AI שלכם, אמר לנו, אבל יש סיפורים שה-AI לעולם לא היה ממציא, ורגשות שלעולם לא היה יכול להגיע אליהם.
הפאנל הישראלי: "בין הזיוף לאמת"
בחלקו האחרון של הערב עבר הכנס לעברית, בפאנל בהנחיית ברוק שחיבר שלושה אנשי מפתח במוזיקה הישראלית: יאיר ניצני (להקת תיסלם), ארקדי דוכין (החברים של נטאשה) וגיא מר (הדג נחש).
ואיזה פאנל זה היה... הדינמיקה ביניהם הייתה פשוט מבריקה.

לא היה לי ספק שניצני ידבר לעניין: הוא שנון, מכיר את הביזנס לעומק ויודע לאמץ טכנולוגיה וחדשנות. אבל יותר מכך, יש משהו בחברי להקת תיסלם שמבטיח שהם יישארו האנשים הכי קולים בחדר בכל גיל ובכל מצב. ניצני סיפק פרספקטיבה היסטורית מרגיעה כשהזכיר שכל טכנולוגיה, מההקלטות הראשונות ועד מכונות התופים והסמפלרים, גררה תחילה היסטריה בקרב נגנים עד שהתעשייה למדה לאמץ אותה (ברוק הזכיר שניצני היה מעורב בהפקת "אם ננעלו" של עפרה חזה, שפרצה דרך בזכות השימוש בסמפלרים). כיום, לדבריו, מגיעים אליו עשרות שירים חדשים מדי יום והשוק מוצף, וחברות מחתימות לפי דאטה ולא לפי האוזן. לדבריו, בתחום המוזיקה לסרטים, לפרסומות ולרקע ה-AI כבר פוגע בפרנסתם של רבים, כי אפשר להגיע בלחיצת כפתור לתוצאה טובה, ובתחומים האלה הוא רואה בו שימוש לגיטימי.
ארקדי דוכין היה האנטי-תזה המוחלטת לניצני. אבל בניגוד להומור המוכר של ניצני, אצל דוכין היו אלה אמירות חדות של "כל האמת בפרצוף" שגרמו לנוע באי-נוחות בין בכי לצחוק. לא ברור אם הוא התכוון לכך או שזה פשוט הבנאדם - אבל מהרגע שהתיישב, הקהל לא הפסיק לצחוק. התרשמתי כי מדובר באדם אותנטי בעל עומק רב, הרבה מעבר לכל אותם סטריאוטיפים שדבקו בו לאורך השנים: הוא טען בציניות מרירה שמאחורי ה-AI עומד בסך הכל רצון להרוויח הרבה כסף על חשבון האמנות. הוא חזר שוב ושוב על נקודת ההסכמה: קולות ויצירות של אמנים נדגמים ונלקחים בלי רשותם, ובישראל אין ליוצרים את האמצעים להילחם משפטית כפי שיש לאמנים בארצות הברית. וכשניצני אמר שבסוף חברות התקליטים והמוזיקאים מגיעים להסדר עם חברות הטכנולוגיה, השיב דוכין שהאמן תמיד נשאר מחוץ להסדר, בנימה שכמעט נשמעה כמו בדיחה אבל הייתה רצינית לחלוטין.
גיא מר ישב בין שניהם, והשלים את הדיון עם תובנות מעניינות משלו. בדומה לניצני, הוא היטיב להסביר את גבולות היכולת של הטכנולוגיה: מודלי כתיבה סובלים כיום מ"נימוס יתר" וחסרים את ה"אדג'" שמאפשר להיות חצופים ולהפתיע, בעוד שהצפת השוק במוזיקה מסונתזת רק מחזקת את הביקוש להופעות חיות ולמפגש אנושי אמיתי. לדבריו, כיום עדיין יש הבדל ויתרון לבני אדם, בעיקר בניואנסים תרבותיים, אבל אין לדעת מה יהיה עם ה-AI בהמשך, והוא לא פוסל שהמודלים יגיעו גם למקומות מורכבים יותר.

מעניין היה לשמוע כיצד חברי הפאנל רותמים את הכלים לצורכיהם: גיא מר סיפר שהתפקיד שלו כמפיק מול סקיצות שנוצרו ב-AI הוא דווקא "ללכלך" את השיר ולהחזיר לו את הפגמים האנושיים, ואילו ניצני הפיל את האולם מצחוק כשחשף שהוא מלחין בסונו את שיעורי הבית שלו בלימודי השפה האיטלקית.

לקראת הסיום אתגר ניצני את ארקדי לנגן, ודוכין נענה לאתגר ויצא גדול: הוא קם, ניגש לקלידים של ברוק שנותרו על הבמה, וביצע באופן ספונטני את שירו המוכר "יש בי אהבה".
באופן מקרי (או שלא), כאשר ארקדי שר את המילים "בין הזיוף לאמת", הן הצליחו ללכוד בצורה מדויקת את המהות של הכנס: התפר המתוח בין סינתטי לאותנטי, בין מכונה לנשמה. הקהל ענה במחיאות כפיים סוערות, והאירוע ננעל כשהרף לקראת השנה הבאה רק ממשיך לטפס.
אירועים ליוצרי תוכן
כנסים, מפגשי קהילה והזדמנויות נטוורקינג — כל האירועים החשובים לתעשייה במקום אחד.
מידע על אירועים נוספיםהצטרפו לקהילת יוצרים תוכן
הכירו יוצרים אחרים, שתפו פעולה והתפתחו יחד איתנו בקהילה המקצועית הגדולה בישראל.
כניסה לקהילה
תעקבו אחרינו