בימים אלה מתנהלת מלחמת חורמה של ממש כנגד יוצרי תוכן מהמובילים בתחומם. על-פניו לא אמור להיות קשר בין האשמות על הטרדות מיניות מלפני שני עשורים שצצו משום מקום נגד הקומיקאי האנגלי ראסל ברנד לבין האמירות המקוממות של הזמר הישראלי אריאל זילבר. אך על-פי שלומי קינן, היוצרים הללו הם רק שניים בשורה ארוכה של קורבנות שנמצאים על הכוונת של תרבות הביטול העולמית, שהוכיחה זה מכבר, עד כמה היא מוכנה ללכת רחוק ולמחוק שנים של יצירה בכדי להצדיק את עריפת הראשים
המקרה של ראסל ברנד
תרבות הביטול העולמית העלתה הילוך בקרב על זכות הדיבור, והמקרה של השחקן, קומיקאי ויוצר התוכן הפופולארי ראסל בראנד (Russell Brand), שני רק לג’ו רוגן (Joe Rogan) מבחינת התפוצה של הקהלים אליהם הוא מגיע, ולדעתי הוא עתיד לעקוף אותו הוא פשוט מקרה מפחיד, שאמור לזרוע אימה קשה אצל כל מי שמתפרנס, או ששוקל להתפרנס, מיצירת תוכן.
לגבי מקרה בראנד – הסיפור נמצא בעיצומו, ולמי שזה מעניין אותו אני ממש ממליץ למצוא את הערוץ שלו באתר ראמבל (Rumble), (או יוטיוב בשלב הזה) ולהבין משם מה קורה. הוא מואשם בהטרדות מיניות ללא כל ראיות או תלונה למשטרה מלפני 15 שנה.
הדבר שחשוב לצורך הדיון כאן הוא שממשלת בריטניה הוציאה מכתב רשמי לביטולו של ראסל בראנד, שנשלח לכל “תקשורת הלגאסי” ( Legacy Media, אותם אמצעי תקשורת מסורתיים המשרתים את התאגידים והממשלות דוגמת טלוויזיה, עיתונות, אתרי האינטרנט שלהם וכדומה).
וכך למשל, כל התוכניות של בראנד הוסרו מה-BBC וכו’, אבל זה חילחל גם לביג-טק (חברות הטכנולוגיה המובילות). ולראייה, והמכתב הרשמי נשלח גם לראמבל, טוויטר, פייסבוק, ושאר הפלטפורמות. הסירו לו את המוניטיזציה ביוטיוב והתוכניות שלו הוסרו מנטפליקס.
אם זה לא מפחיד אתכם פחד מוות – תחשבו מי כרגע יושב בממשלת ישראל ומה הוא יכול לעשות מחר בלחיצת כפתור. זו לא תיאוריית קונספירציה. עובדה. צפו וקראו את המכתב הרשמי לגמרי של שרה בממשלת בריטניה. זו לדעתי רק שאלה של זמן עד שמישהו מהממשלה הנפלאה שלנו באמת יבין מה הולך, ואז כולנו נתחיל להיות מקונסלים על כל ציוץ של פוד פוליטי שלא בא מהכיוון הנכון למישהו, על אחת כמה וכמה בעת הזאת. זה מה שהסינים כבר עושים, כשחושבים על זה.
המקרה של אריאל זילבר
מקרה ההחרמה של אריאל זילבר אצלנו כאן, על רקע פוליטי, צריך לפתוח דיון דומה ואקוטי גם במסגרת הצרה של תרבות הביטול בהקשר הישראלי המקומי. אנא קראו בעיון.
ראשית, לגבי מקרה זילבר: אני חושב שהתנהלותו התנהגותו מגעילה ודוחה כבר הרבה מאד שנים. מה שקרה מסביב לפרס אקו”ם לפני כמה שנים אמור היה כבר להראות לכולנו בדיוק מי ומה הוא האיש.
(מתוך ערוץ היוטיוב של כאן 11 – תאגיד השידור הישראלי)
ואחרי שאמרתי כל זאת, ואפילו שאני סולד מזילבר וממעשיו… נותרת האמנות מיותמת. המוסיקה המדהימה של האיש, לפני ש”התחרפן”.
מה יעלה בגורלו של אותו רפרטואר מכונן של המוסיקה הישראלית, ובאמת – רפרטואר שהוא נדבך תרבותי חשוב בזכות עצמו?
זילבר, אחרי הכל, היה ענק אמיתי, משכמו ומעלה, במושגים מקומיים. לתחושתי, אנחנו עתידים לאבד את המוסיקה של זילבר בקונטקסט של התרבות העברית בכללותה. היא עתידה פשוט להעלם. עבורי כמוסיקאי וחובב מוסיקה זו טרגדיה. והטרגדיה נובעת ישירות מתרבות הביטול. מההחרמות, מ”הקאנסליישן”.
למרות שמדובר לכאורה “רק” בהחרמה של מופע חגיגי לכבוד יום הולדתו ה-80 של אריאל זילבר, לדעתי מה שקורה הוא הרבה מעבר לזה.
אריאל זילבר חתום על כמה מהקלאסיקות המכוננות ביותר של המוסיקה הישראלית. כרגע – אין חולק על כך. אבל אם מישהו חושב שדעת הקונצנזוס הזו לא עתידה להשתנות, ודי מהר – הוא משלה את עצמו.
אם מקרה החרם על ואגנר (מסיבות שונות, אבל העקרון דומה) מלמד משהו – זה שדעותיו הפוליטיות של היוצר דובקות ביצירה שלו, כנראה לנצח נצחים, גם אם היצירה לא קשורה בשום צורה לאידיאולוגיה של האיש, וגם אם דעותיו השתנו לאורך חייו. ואגנר מוכתם לתמיד בלי יכולת לתקן, ובניגוד למה שאנחנו חושבים – לא רק בישראל. תמיד יש כוכבית קטנה לצד שמו של ואגנר. בכל מקום בעולם, ואגנר הוא “האנטישמי הזה“.
ולצידו של ואגנר – הוגן או לא – מוכתמת לנצח נצחים גם המוסיקה הגאונית של האיש.
(מתוך הפודקאסט “מלחמת התרבות”)
(מתוך הפודקאסט “מלחמת התרבות”)
הביטול (באנגלית זה נשמע יותר טוב – קאנסלינג (Cancelling)) של זילבר כעת מעורר בדיוק את אותם הסנטימנטים.
מצד אחד עומד האיש על דעותיו המחרידות באמת לדעתי, והראויות לכל גינוי. מצד שני עומדת המוסיקה שלו, שהולחנה כשדעותיו היו שונות, או למצער – אינה משקפת דעות אלו בשום צורה. בתודעה שלנו – כל הסיפור ביחד הופך להיות מוכתם, משהו שאנחנו רוצים לשכוח, ואני מתחיל לראות פרשנויות צצות סביבי שלא היו שם קודם, על איך למשל אפשר היה לדעת איזה אדם מחריד הוא זילבר עוד מהשיר “החברה להגנת הטבע“.
התוצאה העצובה להערכתי היא שגורל המוסיקה של זילבר יהיה דומה לגורל המוסיקה של ואגנר בסופו של יום, בתודעה הישראלית לפחות. האיש ויצירתו, כמכלול – יהיו בסוף מוקצים מחמת מיאוס.
האם זה מה שאנחנו באמת רוצים? לי קשה מאד, אני בוכה בדמעות אמיתיות, כי אני צריך להיפרד עכשיו מ”אגדה יפנית“. וזה בדיוק מה שאני חושש שיקרה, לצערי. עוד עשור – אין זילבר, ואם נזכרים בו – זה רק כי הוא מוקצה מחמת מיאוס.
ההחרמה, הביטול, הקאנסליישן של אמנות – שריפות הספרים לסוגיהן ולנגזרותיהן – הם מהדברים המחרידים ביותר שתרבות מסוגלת לעולל לעצמה, והם מעידים על התפרקות של חברה מערכיה.
מעולם לא יצא שום דבר טוב משריפת ספרים, לא מימין (היטלר) ולא משמאל (סטאלין).
ואם אתם לא מאמינים לי, וחושבים שאני מגזים:
במישור המעשי והמציאותי, יש לפלטפורמות הדיגיטליות (ספוטיפיי, אפל, יוטיוב וכו’) מדיניות נוקשה מאד בכל הנוגע ל”הייט ספיץ'” (Hate Speech).
בימים אלו ממש השעתה יוטיוב את אפשרות המונטיזציה של הערוץ הפופולארי של ראסל בראנד (אשר הוזכר בתחילת מאמר זה), על רקע עניינים של הטרדות מיניות ואונס בהם הואשם לפני המון שנים וצצו כעת מחדש. הוא לא דיבר על הטרדות מיניות ואונס ולא הטיף לשום דבר כזה בערוץ שלו. הדברים לא קשורים. אבל בגלל שהוא האישיות המדוברת – סגרו לו את הערוץ. הקמפיין שנכשל לביטולו של ג’ו רוגן – סיפור דומה, והיד נטויה. גם מוזיקאים מהימין האמריקאי מקונסלים (מבוטלים) כרגע בספוטיפיי וכו’, ומלחמת התרבות הזו – שם, בגרסתה האמריקאית – ממש בעיצומה.
ברגע שמישהו יחליט לפנות לספוטיפיי ולהתלונן על זילבר בתור “הייט ספיץ'” (מה שהוא באמת ובכנות מהווה – אריאל זילבר הוא הייט ספיץ’ מהלך, ציטוט אחד מדבריו בפומבי – והוא עובר על כל חוקי ההתנהלות של הפלטפורמות הדיגיטליות, הרבה יותר בוטה מראסל בראנד או ג’ו רוגן הדי תמימים יחסית) – עלולים להסיר אותו מכל הפלטפורמות. דברים דומים, כאמור, מתרחשים בארה”ב ובאירופה באופן כמעט יומיומי. מה יהיה אז? בלי נוכחות של זילבר בפלטפורמות הסטרימינג וביוטיוב – איך יאזינו לו בכלל?
ובכך, לאט לאט – הוא ייעלם מהנוף. הוא לא יהיה בספוטיפיי. לא באפל. לא ביוטיוב. הדור הבא לא ימצא אותו במנועי החיפוש, ולא יידע שהוא בכלל היה צריך לחפש.
אגדה שלא הייתה
תרבות הביטול. זה מחריד, לכל הכיוונים, אבל זה הכי מחריד עבורי כשזה פוגע באמנות. אסור להחרים אמנות, ולא משנה מה. רק חברה בתהליך אובדני שורפת את הספרים ואת אושיות התרבות שלה. לא איכפת לי מזילבר. שיילך לעזאזל, מגיע לו, לצידו של ואגנר – גם לו מגיע. אבל על האמנות שלו – הלב נקרע.
אז כל עוד ניתן להאזין לזילבר, והחרם רק בחיתוליו – זה, לדעתי, אחד מהאלבומים הטובים ביותר שהוקלטו בשפה העברית בכל הזמנים. ולא, אין כאן שום דבר ימני רצחני, תאמינו לי. רק ישראלי מקסים לגמרי. בתוכו גם אחד השירים העבריים היפים שיש – אגדה יפנית.
אז לפני שאנחנו כמעט כורתים לעצמנו חתיכת אונה תרבותית בדמות המוסיקה של זילבר שכולנו גדלנו עליה והושפענו ממנה, אולי נעצור שנייה?
הרבה מאד חומר למחשבה, לדעתי.
אחרית דבר
אמש קישרתי סרטון בראמבל של ראסל בראנד בו הוא מפרט מה בדיוק קורה עכשיו. שלחתי אותו לחברה שחיה בצרפת. היא קיבלה הודעה בזו הלשון:
“NOTICE TO USERS IN FRANCE. Because of French government demands to remove creators from our platform, Rumble is currently unavailable in France. We are challenging these government demands and hope to restore access soon.“
אם זה לא מפחיד אתכם פחד מוות – תחשבו שזה משהו שמי שנמצא בשילטון יכול לעשות מחר. לאור זה – אפילו אם מישהו בממשלה מתנהל לדעתנו כדיקטטור, זה לא משנה – מותר לו לעשות בדיוק את אותו הדבר, מאתמול.
מה שהסינים כבר עושים, כשחושבים על זה.
שלומי.
הבהרה
מאמר זה הינו טור דעה מאת שלומי קינן, שהינו חבר בקהילה של “יוצרים תוכן”. הדברים מובאים על-דעתו של כותב הפוסט בלבד.
יש לכם שאלות או הערות?
מוזמנים לכתוב לנו בתגובות, או לפרסם פוסט בקבוצת הפייסבוק של “יוצרים תוכן”.
ניתן לעקוב אחר שלומי קינן בדרכים הבאות
הפודקאסט “קלאסי קינן” בספוטיפיי
קבוצת הפודקאסט “קלאסי קינן” בפייסבוק
“קלאסי קינן” – קורסים דיגיטליים
לתמיכה בפרויקט “קלאסי קינן” (אשראי, ביט, פייפאל)
קבוצת המוסיקה הקלאסית בפייסבוק
הרצאות חיות במ.ת.ג. כל יום ד’ בשעה 20:30
