שמתם לב לכמות האייטמים התקשורתיים שעוסקים ביוצרי תוכן?
כיום נוצר מצב שגופי המדיה נשענים באופן משמעותי על תכנים שמופיעים ברשת בתור נושא חדשותי או בידורי ועל האנשים שיוצרים אותם. הגופים הגדולים ועתירי המשאבים למדו לאמץ את היוצרים הקטנים ואף לחבק אותם, אך לא תמיד זה היה המצב. מדובר בתהליך שלקח לו זמן להבשיל, שכן בעבר הם לא ממש ידעו איך לעכל את המושג שכיום אנו יודעים להגדיר כ”יוצרי תוכן”. וכדי להבין עד כמה חדשני התפקיד של יוצר התוכן בעולם המדיה, אני רוצה לשתף אתכם בקטע מתוך ספר ישן שקראתי לאחרונה, על מי שכן השכיל לראות את הדינאמיקה הזו מתרחשת בזמן אמת.
כן בבקשה, בוא תמליץ לנו על ספר
בשנת 2005 פורסם הספר “העולם הוא שטוח: העולם הגלובלי – החיים במציאות החדשה” מאת תומס ל. פרידמן, המתאר אירועים ותהליכים שונים שקשורים בגלובליזציה מנקודת מבטו של המחבר.
פרידמן דן באירועים ותחזיות שניתנו לפני כמעט 20 שנה, שחלק מהם אכן התממשו, ויש כאלה שאנו עדים להם ממש בימים אלה.
בקצרה אומר, כי מי שיקרא את הספר יוכל לשפוט עד כמה הדברים מדויקים והאם הם מלכתחילה אכן קשורים אחד לשני. לדעתי בחלק מהמקרים המוצגים בספר אין כאן נבואה של ממש, כי מדובר בתהליכים שכבר החלו או דיברו עליהם בהרחבה כמו מיקור חוץ או מהפכת הסיבים. אבל מה שכן הוא מיטיב לעשות זה לתעד אותם ולגבות בדוגמאות.
אוקיי, עכשיו בוא תסביר - איך כל זה קשור ליוצרי תוכן?
אני רוצה לשתף אתכם בקטע קצר מתוך הספר המתייחס למפגש של פרידמן עם “חיה חדשה” בדמות עיתונאי עצמאי שפעל כ”צוות של איש אחד”:
ב-3 באוקטובר, 2004, הופעתי בתוכנית הבוקר של יום ראשון בסי-בי-אס (CBS), Face of the Nation. המראיין היה בוב שיפר, המגישה הוותיק של סי-בי-אס. הרשת “כיכבה” בחדשות לא מעט בשבועות שלפני הריאיון שלי, בגלל הכתבה ששידר דן ראדר (Dan Rather) בשישים דקות (60 Minutes), על שירותו הצבאי של הנשיא ג’ורג’ וו. בוש; הכתבה, כך התברר, התבססה על שורה של מסמכים מזויפים. לאחר צילום התוכנית ביום ראשון, שיפר סיפר לי על מקרה מוזר ביותר שקרה לו שבוע קודם לכן.
כאשר יצא מאולפני סי-בי-אס, חיכה לו כתב צעיר על המדרכה. זה לא נראה לו מוזר. כל הרשתות הגדולות – סי-בי-אס, אן-בי-סי (NBC), איי-בי-סי (ABC), סי-אן-אן (CNN) ופוקס (Fox) – נהגו לשלוח צוותים לאולפנים האחרים כדי “לתפוס” ריאיון עם אורחיהם של המתחרים. אך הכתב הצעיר הזה, הסביר לי שיפר, לא נשלח מרשת טלוויזיה גדולה. הוא הציג את עצמו בנימוס, וטען שהוא עובד באתר אינטרנט שנקרא InDC Journal. הוא ביקש משיפר לענות על כמה שאלות. הלה, בחור מנומס שכמותו, השיב בחיוב. הבחור הצעיר הקליט אותו במכשיר מוזר ששיפר לא זיהה, ולבסוף ביקש לצלם אותו. לצלם אותו? שיפר ראה שלאיש אין מצלמה. הוא לא היה זקוק למצלמה. הוא כיוון את הטלפון הסלולרי אל שיפר וצילם אותו.
“הגעתי לעבודה למחרת בבוקר, נכנסתי לאתר ההוא וראיתי את התמונה שלי ואת הריאיון. היו כבר שלוש-מאות תגובות לכתבה,” אמר שיפר, שהיה אמנם מודע לקיומה של עיתונות מקוונת, אך נדהם מהמהירות העצומה, מהעלויות הנמוכות ומעבודת הסולו של הכתב הצעיר.
הסיפור סקרן אותי, איתרתי את הכתב הצעיר מאתר האינטרנט InDC Journal. שמו ביל ארדולינו, והוא נחמד ומתחשב מאוד. ראיינתי אותו ריאיון מקוון – אלא מה? – ושאלתי הראשונה התייחסה אל הציוד שהפעיל במהלך אותו ריאיון של צוות-של-איש-אחד.
“היה לי נגן MP3 ממוזער (תשעה על שישה סנטימטרים) שמשמש גם כטייפ מנהלים דיגיטלי. את התמונה צילמתי במצלמה דיגיטלית קטנה שמותקנת בתוך הטלפון הסלולרי שלי,” הסביר ארדולינו. “זה לא סקסי כמו המכשיר שמשלב מצלמה/טלפון/טייפ מנהלים (יש דבר כזה), אבל זה בהחלט הוכחה למזעורה של הטכנולוגיה. אני תמיד מסתובב עם המכשירים האלה בוושינגטון הבירה, כי שמע, אף פעם אי-אפשר לדעת את מי תפגוש. אבל מה שהדהים אותי זה זריזות המחשבה של מר שיפר, אחרי שאדם זר נחת עליו כמו רעם ביום בהיר והתחיל להפציץ אותו בשאלות. הוא הרס אותי, אני אומר לך.”
לדברי ארדולינו, נגן ה-MP3 עלה לו בסביבות 125 דולר. “הוא נועד להשמיע מוסיקה,” הסביר לי, אבל, “יש בו גם מכשיר הקלטה דיגיטלי שיוצר קבצי קול WAV. את הקבצים אפשר להעלות למחשב… עקרונית, הייתי אומר שההוצאה המינימלית הדרושה כדי לעסוק בעיתונאות מקוונת, בעזרת ציוד הקלטה נישא וממוזער עומדת היום על 100 דולר בסך הכל – או 200 עד 300 דולר אם תוסיף לכך מצלמה, ועד 400 או 500 דולר לכל היותר אם תקנה ציוד משוכלל עוד יותר. [אבל] 200 דולר יספיקו לך כדי לבצע את המשימה.”
ומאיפה שאב את הרעיון הזה, להפוך לרשת חדשות של איש אחד?
“עיתונות עצמאית היא תחביב שלי, בעיקר בגלל התסכול שלי מאמצעי התקשורת הרגילים, המשוחדים, הסלקטיביים ו/או חסרי הידע באיסוף מידע,” הסביר לי ארדולינו, שסיווג את עצמו כ”איש מרכז-ימין הדוגל בחירויות הפרט”. לדבריו, “העיתונות העצמאית וקרוב משפחתה, הבלוגר, הם ביטוי של כוחות השוק – מקורות המידע הקיימים אינם עונים על צרכים מסוימים. התחלתי לצלם תמונות ולראיין אנשים בוושינגטון בהפגנות נגד המלחמה בעיראק, כי התקשורת סילפה לגמרי את טבען האמיתי של הקבוצות שהשתתפו בהפגנות – מרקסיסטים קיצוניים, קבוצות שתומכות בטרור במישרין או בעקיפין, וכדומה. בהתחלה השתמשתי בהומור ככלי עבודה, אבל מאז התרחבתי. האם היום יש לי יותר כוח להפיץ את המסר שלי? כן, בהחלט. הריאיון עם שיפר הניב לי 25,000 כניסות ביום, כשעזרתי בחשיפת פרשת ‘ראדרגייט’… אני ראיינתי את המומחה הראשון לזיהוי פלילי בפרשיית דן ראדר, שגילה שהמסמכים מזויפים. תוך ארבעים ושמונה שעות, רואיין אותו מומחה גם בוושינגטון פוסט, בשיקגו סאן-טיימס, בגלוב, בניו-יורק טיימס וכדומה.
“זה היה מדהים, הקצב האישי של איסוף מידע ושל תיקון עצמי בפרשיית המסמכים המזויפים של סי-בי-אס,” הוסיף הבחור ואמר. “לא זו בלבד שסי-בי-אס ‘טייחו’ לאחר מעשה, הם גם לא עמדו בקצב של צבא תחקירנים עצמאי ומסור.
המהירות והפתיחות של המדיום מגבילים את שיטת העבודה הישנה… אני מנהל שיווק בן עשרים ותשע, ותמיד רציתי לכתוב למחייתי אבל שנאתי את חוקי הכתיבה הנוקשים שכופים עלינו. כפי שנוהג לומר הבלוגר בה”א הידיעה, גלן ריינולדס, הבלוגים העניקו לאנשים את האפשרות להפסיק לצעוק על הטלוויזיה שלהם ולומר את דברם. לדעתי, העיתונות העצמאית היא מעין ‘מעצמה שביעית’ שפועלת במקביל לתקשורת המוכרת לנו (ובדרך-כלל פוקחת עליה עין ומזינה אותה במידע גולמי). עקרונית, זו מערכת תקשורת ופרשנות שמספקת דרך נוספת להצלחה בחיים.
“כמו הנושאים שבהם אתה עוסק בספר שלך, גם כאן יש פן חיובי ופן שלילי להתפתחות הטכנולוגית הזו. הפיצול שחל בתקשורת גורם לבלבול ולתפיסת מציאות סלקטיבית (תראה את תהליך הקיטוב במדינה). מצד שני, בזכות הפיצול הזה, שמבזר את העוצמה, כולנו יכולים להיות בטוחים שכל האמת נמצאת… אי-שם… היא פשוט מפורזרת ומפוצלת לחלקים.”
בכל יום ניתן להיתקל בסיפורים דומים, כמו סיפור המפגש בין בוב שיפר לביל ארדולינו, ולהגיע לאותה מסקנה: ההיררכיה הישנה משתטחת, והמגרש כבר לא עקום. מיקה ל. סיפרי ניסחה זאת היטב בכתב-העת The Nation (22 בנובמבר, 2004): “תם עידן האליטיזם – שבו מערכות הבחירות, המוסדות ואפילו התקשורת נמצאים בידיהן של קהילות סגורות, בעלות הדעה מתוקף היותן בעלות המאה. לצד המשטר הישן מתפתחת מערכת פראית יותר, מרתקת ומספקת הרבה יותר.”.
המפגש בין שיפר לארדולינו הוא רק דוגמה אחת לתהליך ההשתטחות המהיר של העולם, שמשנה את החוקים, את חלוקת התפקידים ואת מערכות היחסים מהר יותר מכפי ששיערנו. וגם אם מדובר בקלישאה, אינני יכול להימנע מהשימוש בה: וזהו רק קצה קצהו של הקרחון…
הצלחתם לראות את קווי הדמיון?
על אף שלא כל יוצר תוכן עונה להגדרה “עיתונאי”, התיאור אודות אותו עיתונאי עצמאי הזכיר לי אחד-לאחד את מה שאנו מגדירים כיום כ”יוצר תוכן”, וכנראה שיהיו לא מעט יוצרי תוכן שיזדהו עם דבריו.
החל בדרך ביחס שלו למה שהוא עושה (“עיתונות עצמאית היא תחביב“), הרצון להביא את האמת שלו (“התסכול שלי מאמצעי התקשורת הרגילים“), החופש בתהליך היצירה (“שנאתי את חוקי הכתיבה הנוקשים“), תיאור הציוד שבו הוא משתמש והעלויות הכרוכות בכך (“200 דולר יספיקו לך כדי לבצע את המשימה“) והיכולת להפיץ תכנים בקלות ובמהירות (“סי-בי-אס… לא עמדו בקצב של צבא תחקירנים עצמאי ומסור“).
ואם גם אתם חושבים שיש כאן דפוסים שמאפיינים את יוצרי התוכן של היום או הבחנתם בנקודות דומות נוספות שראוי לציין, אשמח שתספרו לי על כך בתגובות.
השם תומס פרידמן נשמע לכם מוכר?
ובכן, אם במקרה שאלתם את עצמכם את השאלה הזו, אז כנראה שכן. שמו של פרידמן עלה לאחרונה לכותרות באמצעי התקשורת בישראל בעקבות אירועי המאבק על קיומה של הרפורמה המשפטית בישראל.
באופן מקרי לחלוטין לבחירה שלי לקרוא את הספר ולפרסם את הפוסט הזה, ואני מבקש להבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים – שתכליתו של פוסט זה אינה פוליטית, ועוסקת אך ורק בהקשר של יוצרי התוכן.
אבל אם בכל זאת המאמר הזה עשה לכם חשק להבין במי מדובר, תוכלו לראות את תומס ל. פרידמן בפודקאסט Unholy של יונית לוי וג’ונתן פרידמן:
המסר של ביידן לישראל | Unholy עם יונית לוי וג’ונתן פרידלנד
(מתוך ערוץ היוטיוב של קשת 12 – הטלוויזיה של ישראל)
קרדיט
הקטע לקוח מתוך הפרק הראשון של “העולם הוא שטוח: העולם הגלובלי – החיים במציאות החדשה”, ספרו של תומס ל. פרידמן (עמ’ 44-46) שהזכויות עליו שייכות ל”אריה ניר הוצאה לאור“.
תודה מיוחדת לאבישג ניר שאישרה את פירסום הקטע מתוך הספר.
